את אורלי פגשתי בשיחת דיסקאברי במסגרת העבודה שלי עם ארגונים, ומיד הבנתי שאני רוצה לצלול איתה לעומק . בפרק תגלו למה התובנה הכי חשובה של אורלי לא הייתה על קלוד או ג’יפיטי, אלא על איך לזהות מי בצוות לא מפחד להיכשל.
תלמדו איך היא בנתה תהליך דיסקאברי שמתחיל מ”איפה כואב?” ולא מ”איזה כלי להכניס?”, ואיך הילד שלה לימד אותה שיעור על טרנספורמציית AI שאף תרגיל בחברה לא היה יכול ללמד.
אגב, מה שהכי הטריד אותי בשיחה הוא עד כמה אנחנו, כמנהלים, שוכחים שהטכנולוגיה היא לא נקודת ההתחלה. היא תוצאה של שאלות נכונות.
“אם הייתי יושבת ובעבר היה לי קצת איזשהו רעיון והייתי צריכה שנייה מיד לכנס חדר ולהביא את המפתח להתייעץ איתו ואת המעצב ואת המאפיין ואיש האסטרטגיה,” אמרה אורלי, “היום זה… אני פשוט יכולה לפתוח רגע את אחד המודלים או שלושה במקביל ובסוף לייצר את הרעיון שלי.”
אבל מה שהיא באמת מלמדת זו טרנספורמציית AI שמתחילה מתפיסת עולם: שינוי לא קורה כי הכנסת כלי חדש. הוא קורה כי שאלת מה נשבר, מה משעמם, ואיפה האנרגיה נעלמה.
Workflows לטרנספורמציית AI מהפרק:
-
תהליך דיסקאברי פנים-ארגוני – שאלו אנשים איפה הם מבזבזים זמן ומעתיקים את עצמם
-
מסגרת הערכה לכלים (רמזור) – האם יש שימוש חוזר? האם זה חלק? כמה זמן זה חוסך?
-
זיהוי שגרירים מוקדם – אלה שלא מפחדים להיכשל, אוהבים ללמוד, ומוכנים לסבלנות
-
בניית MVP אישי תחילה – מנהלים צריכים לבנות בעצמם לפני שהם מדריכים את הצוות
-
ראיון מודלים במקביל – שלוש חלונות, אותו פרומפט, השוואה חיה (קלוד, ג’יפיטי, ג’מיני)
הלינקדאין של אורלי: https://www.linkedin.com/in/orly-shelef/
הלינקדאין של גלית: https://www.linkedin.com/in/galitgalperin
