האם אנחנו מכורים לאג׳יינטים שלנו?

סיימון ווילסון הוא אחד ממפתחי Django, הפריימוורק שמריץ חצי מהאינטרנט.
הוא מפתח עם 25 שנות ניסיון, יוצר Datasette, וגם האדם שטבע את המונח “prompt injection”. הוא לא מהאנשים שמטילים ספק בהשפעות AI על העבודה והמקצועות והוא בונה וכותב על זה באופן אינטנסיבי.

הוא לא אדם שמתראיין בדרך כלל, ואת הראיון שלו בפודקאסט של לני שמעתי בשלושה חלקים שווים לפני אחרי ובאמצע ממ״ד , ואני זוכרת שחזרתי לשמוע שוב את הקטע הזה, שממש עצר אותי:

Using coding agents well is taking every inch of my 25 years of experience as a software engineer, and it is mentally exhausting

בתרגום חופשי: לעבוד טוב עם agents דורש כל גרם של 25 השנים שלי כמפתח. וזה מאוד מתיש לנהל אג׳יינטים.

מה שקורה בפועל

וויליסון מפעיל ארבעה agents במקביל. כל אחד עובד על בעיה אחרת. הוא מפקח, בודק, מכוון, מקבל החלטות ארכיטקטורה בזמן אמת. בשעה 11 בבוקר הוא כבר מותש כאילו עבד יום שלם. חשבתי על זה קצת יותר לעומק, על החוויה שלי , של אנשים שאני מכירה שעובדים בזה, או שזה עובד בלהעביד אותם . אצל כולם זה מרגיש כמו התמכרות. גם אצלי.

אלמנט ההימורים וההתמכרות לפיו, קיים גם אצל לא מעט מפתחים שהוא מכיר, שמושכים עוד חצי שעה או שעה רק כדי להרים עוד אג׳יינט, עוד משימה או לאשר ולבדוק מה שקיבלתי חזרה.

אם תחשבו על זה, 4 אג׳׳ינטים בלבד, מה קורה כשיש יותר?

מה קורה למנהלים כשהם מנהלים היררכית יותר מעשרה אנשים? מה אם זה משכפל את עצמו כל שבוע?

ההבטחה מול המציאות

ההבטחה ברורה. Agents לוקחים מכם את העומס. אתם מפנים זמן. עושים יותר עם פחות.

המציאות הפוכה.

כשה-agent מטפל ב-90% מהעבודה, מה שנשאר לכם זה ה-10% הכי קשה:

החלטות ארכיטקטורה, edge cases, debugging של קוד שמישהו אחר (או משהו אחר) כתב.

ווילסון ניסח את זה ככה:

AI has turned us all into Jeff Bezos, by automating the easy work, and leaving us with all the difficult decisions

במילים אחרות: ה-AI לא הוריד את העומס. הוא ריכז אותו. החלק הקל נעלם, והחלק הקשה נערם.

מחקר שמאשש את מה שמרגישים

אבל, זו לא רק תחושה. הלכתי לחפש.

מחקר של BCG ממרץ האחרון זיהה תופעה שהם קוראים לה “AI Brain Fry” – כ 34% מהעובדים שחוו אותה שוקלים באופן אקטיבי לעזוב את העבודה.

מחקר של METR הראה שמפתחים מנוסים לקחו דווקא 19% יותר זמן להשלים משימות כש-AI סייע להם. לא פחות. יותר. ואם לצלול לתוך שיחות רדיט, אז יש לא מעט מפתחים (אבל לא רק הם) שמרגישים שזה ממכר אבל גם מביא לשחיקה קשה מאוד, מהירה מאוד.

מה שלא לוקחים בחשבון הוא שככל שמשימה לוקחת פחות זמן, את לא עושה פחות משימות. את עושים יותר. ליצור זה אנרגטי. לבדוק זה מתיש.

הפרדוקס האמיתי

וזה חידד לי משהו.

אנשים רוצים agents כדי שיורידו עומס. אבל ניהול של כמה agents במקביל דורש context switching מתמיד. קפיצה בין הקשרים. מעקב אחרי ארבעה קווי חשיבה שונים בו-זמנית.

זה לא פחות עומס קוגניטיבי. זה יותר.

ד”ר פול וולטי כתב: “אי אפשר לאוטומט בצורה אחראית משהו שאתה לא יודע לעשות ידנית.”

ואז הוסיף משהו שנשאר איתי:

“תשישות היא סימן לשיפוט אמיתי. היעדר תשישות מרמז על rubber-stamping.”

אז מה עושים עם זה?

ווילסון לא אומר להפסיק להשתמש ב-agents. הוא אחד האנשים שהכי משתמשים בהם בעולם.

הוא אומר שיש מיומנות חדשה שצריך ללמוד:

“Finding our new limits. What’s a responsible way for us not to burn out ”

וזו בדיוק הנקודה. הכלים האלה לא מחליפים את הניסיון שלכם. הם דורשים אותו. כל גרם. וגם עם 25 שנות ניסיון, צריך ללמוד מתי לעצור.

אז בפעם הבאה שתפעילו שלושה agents במקביל ותרגישו שאתם מתים עד הצהריים, תדעו שזה לא רק אתם.

1) הפרסומת שחבל שלא אני עשיתי

2) מגזין wired באחת הכתבות המטרידות על דיפ פייק בבתי ספר , שווה את הזמן שלכם אם לא הכרתם

3) בחודשים האחרונים אני עוסקת לא מעט בצד היצירתי של קראיטיב ואמנות עם AI , ואז ראיתי את זה, שזו הפעם השניה השבוע שאני שומעת עדות של ״קודם אני מרגישה, אחר כך אני רוצה לשחק״, איך יוצרים עם AI, אם טרם ניסיתם, חוויתם,ראיתם, מומלץ (בעקרון כל הפרופיל הזה)

4) מה עושה מי שעובד יותר מדי? מתכנת חתול שמן שיסתיר לו את המסך (תודה לאפרת ימין ששלחה וחשבה עלי:)

ולקינוח, אם זה חמק לכם מהרדאר –

בעיני אחד הפרקים שהכי נהניתי לעשות, תום עזריה, איש שמודה בפה מלא, שאין לו בעיה לעשות ל AI אינסטלציה, בילדר בנשמתו, שהגיע בכלל מצילום, הקים סטארטאפ, נפל, קם, ומאוהב במה שהוא עושה היום. אני צפיתי בו כמה פעמים, ויש לי עוד שיחה שלמה לעשות איתו, קחו אותו לסיבוב ברכב אם עוד לא יצא לכם,

שיהיה שבוע נהדר

גלית