אחת השאלות שאני אוהבת כבר שלוש שנים לשאול כשאני נכנסת לחדר חדש היא: אם הייתי באה לעבוד איתכם בצוות, מה הייתם מספרים לי?
למה? כי אז אני שומעת את כל התשובות הנכונות – שמדברות על קונטקסט – אבל הן לא נוכחות בעבודה הפרטנית מול כלי AI.
למה? כי אנשים לא חושבים שצריך. כשאנחנו מגיעים לעבוד עם כלי טכנולוגי, מבחינתנו הלוגיקה שלו היא כמו גוגל, או פייסבוק – או כל אתר אחר שנחפש בו ובתמורה הוא יעקוב אחרינו לאן שנגלוש.
מאז הקונספציה הזו, עברו לא מעט מים. אנשים התחילו להבין שהקונטקסט של השיחה ומה שנצרף אליה חשוב אפילו יותר מהפרומפט. אבל כל זה עלה אצלי בכלל, כי מה שאנחנו המון פעמים לא חושבים עליו – זה הידע המצטבר של הכלי עלינו, והחשיבות שלו לעתיד.
ההתנגשות האחרונה בין OpenAI ל Anthropic מחזקת מאוד את הנקודה.
השבוע התחילו לבחון ב-OpenAI פרסומות, ממש במקביל לראיון של מנכ״ל אנטרופיק שהבטיח שקלוד ישאר מקום לחשוב בו, ונקי מאינטרסים פרסומיים.
באותו יום בדיוק , זואי היציג, חוקרת שעבדה שנתיים ב-OpenAI על שאלות של מחיר, בטיחות וממשל התפטרה. בגלוי ועם ציוץ בטוויטר ומאמר דעה בניו יורק טיימס.
לדעתה, מוצר כמו ChatGPT שמחזיק את הארכיון המפורט ביותר של מחשבות אנושיות פרטיות שאי פעם הורכב , אסור שיהיה נגוע באינטרס מסחרי מסוג פרסומות.
כשמכניסים לתוך ארכיון כזה פרסומות – יוצרים תמריצים לניפוי, למניפולציה, לאופטימיזציה של מעורבות – במקום לאופטימיזציה של חשיבה.
במקביל Antrophic יצאה בסדרת פרסומות לפני סופרבול שהחליטה להכנס ישירות בצעד הזה של סאם אלטמן : ״פרסומות מגיעות ל-AI, אבל לא לקלוד.״
אנטרופיק פרסמה גם פוסט בשם ״קלוד הוא מרחב לחשוב בו״ וטענה כי האינטראקציה השימושית ביותר עם AI עשויה להיות דווקא קצרה — כזו שפותרת את הבעיה בלי לעודד שיחה נוספת.
תחשבו על זה רגע – כמה קשה למדוד הצלחה לפי resolution ולא לפי אורך הסשן או השיחה. עכשיו שימו על זה פרסום ותבינו שזה בדיוק ההיפך מאיך שעובד המודל הפרסומי.
דריו אמודאי, מנכ״ל החברה, אמר בפורום הכלכלי העולמי שהם לא צריכים ״למקסם מעורבות של מיליארד משתמשים חינמיים כי אנחנו במירוץ מוות מול שחקן אחר״, שלא לומר, מה שיש לדאוג לו כרגע הוא דווקא בגלל ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – לדעת לשים לה גבולות, ולא למנטז אותה דרך משהו שעלול לשחוק את האמון עוד יותר.
אבל למה זה בכלל משנה לנו?
כי הכלי שנבחר לחשוב איתו, לעבוד בו, להתייעץ איתו – פתאום יכול להפוך ללא ניטרלי. האמת שהוא מעולם לא היה – זה לא שהכלים מגיעים בלי bias, אבל קשה מאוד מאוד להאמין, שגם אם יכנסו פרסומות, הן ישארו בקלסטר נקי מבחוץ.
בד״כ מי שמשלם – רוצה לקבוע מה תראי ואיך תחשבי או מה יוצג קודם, וכמה זה ישפיע על הצריכה שלך, הבחירה שלך, וכל זה, בתוך שיחה, שתיראה ותרגיש הרבה יותר תמימה מ״רק לחפש בגוגל״, כי עד היום, כשחיפשנו בגוגל, אף אחד לא הכיר את כל האינטנטים הקודמים ברמת – שיחה, מחשבות, התלבטויות, רגשו, אפיון אישי, בעיות בעבודה, מצב רפואי ועוד.
אינטנט של שורת חיפוש אינו שווה אינטנט של שיחה, ואם יש לכם כבר היסטוריה של שלוש שנים של שיחות עם הצט אתם מבינים למה אני מתכוונת.
זה מחזיר אותי גם לשאלה של הטכנולוגיה החד-פעמית.
מצד אחד יכולות הבניה והיציאה של מודלי קוד חזקים שמאפשרים לבנות יותר מהר יותר רובסטי,כולל כלי ה vibe coding שמאפשרים לכל אחד להחליף כל כלי טכנולוגי שהוא צריך ולבנות לעצמו ״פתרונות קטנים״ של טכנולוגיה שהיא ״השתמשתי וזרקתי״
מצד שני פלפטפורמת מודלי השפה כן אוספת עלינו ״תיק״ והרגלים, ומנסה להשאיר אותנו קרוב אליה. האחריות שלנו, מעל לכל לדעתי, היא להבין.
רוצה לומר: בעוד שהטכנולוגיה יכולה להיות חד-פעמית, הנתונים שלך – לא.
להבין שאם לא משלמים בכסף, נשלם יותר יקר – לא רק במידע שלנו אלא כנראה שמשהו שיחלחל עמוק אל הרגלי הצריכה והתפיסה שלנו על העולם, והשאלה שצריך לשאול היא כמה שליטה אני רוצה לתת , למי, ועל מה, ובסופו של דבר כמה בוחן מציאות ישאר לי, כמחשבה עצמאית.
כל מי שנכנס קצת עמוק לתוך עבודה עם מודל שפה יודע, שיש מחילות עמוקות שמותחות אותך – באישי, במקצועי, בכל מה שתבחר. אבל אם תחשבו על זה לרגע –
הכלי שאתם עובדים איתו בעבודה, בהכרח לא חייב ולא צריך לשמש אתכם ברמה האישית – לכל מי ששאל אותי- כן, אני בעד הפרדה מוחלטת, ויותר מכך:
הכלי שתבחרו ברמה האישית לעבוד איתו הוא לא רק כלי בעיני .
הוא סביבת החשיבה שלך. וסביבת החשיבה שלך צריכה לעבוד בשבילך – לא בשביל מפרסמים.
השבוע הוכיח שזו לא שאלה תיאורטית. זו החלטה שצריך לקבל ולהבין את המשמעויות שלה, את העלות השקועה, והבחירה היא לא רק ״מה יותר טוב״ אלא ״מה יותר טוב עבורי״ .
את מפת הצרכים הזו שווה שתמפו – היא תהיה הבסיס שלכם למה שאני קוראת בסוף Personal OS – הדרך שבה תעבדו עם AI בחיים שלכם ( עבודה היא לא כל החיים…:)
הנה כמה שאלות שאני אוהבת לשאול את עצמי ואולי יסייעו, מוזמנים כמובן לכתוב את שלכם:
1. עם כמה כלי AI אני עובד/ת היום, ומה כל אחד מהם יודע עליי?
( למפות, להבין את התמונה )
2. האם הכלי שאני משתמש/ת בו לעבודה הוא גם הכלי שאני חושב/ת איתו על החיים?
(אם כן – למה? ואם לא – מה ההפרדה אומרת על מה שחשוב לי?)
3. האם אני משלם/ת על הכלי שאני הכי סומך/ת עליו?
(ואם לא – מה התשלום האמיתי?)
4. מה קורה אם מחר הכלי שלי משתנה – מוסיף פרסומות, משנה מודל, נסגר? האם יש לי מקום לחזור אליו?
(שאלה של גיבוי, לא רק טכנולוגי – גיבוי של חשיבה)
5. אם הייתי בונה לעצמי מערכת הפעלה אישית לעבודה עם AI – מה הדבר הראשון שהייתי רוצה שהיא תדע עליי?
(זו השאלה שפותחת את הדלת ל-Personal OS שלכם)
אז מי בוחר את מי? התשובה היא לא בכלי שתבחרו – היא בכוונה שתביאו אליו ובאסטרטגיה האישית של מה להשקיע איפה.
